היכל יוסף שלוםאנחנו נמצאים בעיצומם של תשעת הימים, ימי אבלות וכאב על חורבן בית המקדש, ימים שבהם אנו מרגישים מרוחקים מ"שולחן המלך". בדיוק בשבת זו אנו פותחים את חומש דברים, ומשהו שם מכה בנו בתדהמה.
כשקוראים את הפרשה, אי אפשר שלא לשאול: האם זהו משה רבנו שהכרנו?
כל החיים הכרנו משה סניגור, אוהב ישראל, שמסר את נפשו עליהם ואמר לקב"ה "מחני נא מספרך". והנה, פתאום, חמישה שבועות לפני מותו, משה פותח בתוכחה חריפה, מנהל פנקס פתוח ומזכיר לעם את כל חטאי העבר – העגל, המרגלים, המתלוננים.
וכאן עולה השאלה הגדולה: משה רבנו, למה עכשיו?
מצד הסולידריות: הרי כשנפרדים מאנשים, נפרדים יפה, משאירים זיכרון טוב. למה להיפרד במילים קשות?
מצד היעילות: זה 40 שנה מאוחר מדי! הדור שחטא כבר מת בחולות המדבר, ממילא אי אפשר להחזיר אותם בתשובה. אז למה נזכרת רק עכשיו?
שני היסודות של רש"י למתן ביקורת
רש"י על אתר מגלה לנו את "יסוד היסודות" של מתן ביקורת, רעיונות שכל אבא, אמא, מחנך או בן זוג צריכים לתלות על המקרר.
יסוד ראשון: ביקורת היא אירוע מסוכן — ללמוד מיעקב אבינו
רש"י מסביר שמשה למד מיעקב אבינו, שגם הוא הוכיח את בניו (שמעון ולוי) רק רגע לפני מותו. למה? כי ביקורת היא דבר פוגע ומאיים. אדם הוא יצור הישרדותי; כשמבקרים אותו, הוא מרגיש מוקטן ומיד יוצא למגננה או בורח. יעקב אבינו אמר: אם אוכיח אותם במשך החיים, מרוב כעס הם יקומו ויברחו לעשיו אחי.
כששומרים את התוכחה לסוף, השומע מבין שזו ביקורת אחת, מזוקקת, שנאמרת בדעה צלולה ומתוך דאגה אמיתית לעתיד – ואז הוא לא בורח, אלא מפנים.
יסוד שני: "קודם תעשה לו טוב, אחר כך תוכיח"
אבל כאן נשארה השאלה: הרי הדור שחטא כבר מת, והם הפסידו את התוכחה שיכולה הייתה להציל אותם!
כאן מגיע הרש"י המופלא של פסוק ד': התורה מדגישה שמשה דיבר אליהם "אחרי הכותו את סיחון מלך האמורי".
אמר משה: אם הייתי מוכיח אותם לפני שנכנסו לארץ ולפני שניצחו בקרב, הם היו אומרים: "מה זה בא לקנטר אותנו? הוא פשוט מחפש עלילות כי אין לו כוח להכניס אותנו לארץ".
הכלל ברזל: כל עוד לא שכנעת את השומע שאתה בצד שלו ושאתה אוהב אותו, אין לך זכות לתת לו ביקורת. משה חסך מהם את הביקורת 40 שנה לא כי הוא ויתר להם, אלא כי הוא חיכה לרגע שהם ידעו בוודאות שהוא נתן להם את החיים שלו. רק אחרי שהוא הוריש להם את ארץ סיחון ועוג, הם יכלו לשמוע ממנו תוכחה.
"יוכיחה משה — שאוהבם"
לחמם את החדר לפני שדוקרים
כשאנחנו נותנים ביקורת, למה הצד השני מתפרץ? לא בגלל המילים, אלא בגלל המנגינה. בין השורות הוא שומע: "אתה אפס, אתה כישלון". אנחנו בדרך כלל מוכיחים כשאנחנו כועסים, כשהבטרייה שלנו ריקה. אצל משה זה היה הפוך: כשהוא כעס – הוא שתק 40 שנה. הוא דיבר רק כשהיה להם טוב.
הרבי הריי"צ ראה פעם רופא גוזר ציפורניים ומחטא ידיים לפני שהוא מזריק לחולה. אמר הרבי: למדתי מזה לקח – לפני שדוקרים יהודי בביקורת, המוכיח חייב לגזור את הציפורניים שלו. לוודא שהוא בא בלי טיפת אינטרס, בלי רצון לפגוע או לפרוק עצבים, אלא נטו מאהבה ואכפתיות.
סיום ונחמה: האהבה שבתוך הכאב
אפילו בתוך המילים של משה ("במדבר, בערבה, מול סוף...") חבויה תמיד מנגינה של לימוד זכות. הוא מזכיר את החטאים רק ברמז כדי לשמור על כבודם, ומזכיר את התנאים הקשים שבהם הם היו (במדבר, מול הים המפחיד) כדי להגיד: "אני מבין למה נפלתם, ובכל זאת אני מצפה מכם ליותר".
זהו המסר הגדול לימים האלו:
הקב"ה מוכיח אותנו, אנחנו בגלות ארוכה וכואבת. אבל התוכחה עצמה היא עדות לאכפתיות. "את אשר יאהב ה' יוכיח". הקב"ה לא ויתר עלינו. מתוך המנגינה הזו של האהבה והאכפתיות, מתוך הכאב של בין המצרים, נזכה שיהפכו הימים האלו לששון ולשמחה, ונזכה לבניין בית המקדש השלישי במהרה בימינו, אמן.